איבדתי כיוון

אני יושבת במטבח עם הלפטופ ומרגישה שהכתפיים כבדות וכואבות.

הוא מסתכל עלי, אני מסתכלת עליו, משוטטת בין מיליון לשוניות החלונות שפתוחים לי בכרום והמחשבות נודדות.

החופש נגמר, הילדים חזרו למסגרות ואפילו אזרתי אומץ והשקתי סדנה חדשה.

ומשהו בפנים לא שלם.

על פניו, הכל בסדר. החצי החליף עבודה שתשחרר לנו קצת את הלחץ בחשבון הבנק וסיימתי הכשרה נוספת מתוך רבות שלקחתי בשנים האחרונות ששפצרה לי את סל הכלים.

ובתוך כל זה מלווה אותי מין תחושה כזו של ריקנות.

אחרי שאת השנה האחרונה ביליתי בלמידה של שני נושאים גדולים, עמדתי ביעדים השונים שהצבתי לעצמי בין אם זה מקצועיים (ליווי עסקים דרך המעוף) או אישיים (מינוי ליושבת ראש הנהגת ההורים בבית הספר) פתאום התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה מכאן.

לפני כחודש, נפגשנו בנות הפרלמנט (קורס הבלוגינג הארוך והמרתק שלקחתי בשנה החולפת), למעין הרמת כוסית לפני השנה החדשה על חוף הים בהרצליה.

הגעתי עייפה, עמוסה עדיין מסגירת לו"ז החוגים של הילדים, סוחבת את חוסר המנוחה של אוגוסט. כל כך לא עניין אותי שאני עייפה כי כל מה שרציתי זה להגיע לים. באופן לא מוסבר, אני נטענת ממנו וכך היה.

עשינו סבב איחולים לעצמנו ולחברות.

איחלתי לעצמי אומץ לפרוץ קדימה, להעיז להוציא לאור את כל מה שרכשתי בשנה האחרונה. וקיבלתי מזו שישבה לידי ברכה של דיוק ומסר של להביא את עוצמת הרכות שבי. לתת לה לפרוץ.

בבוקר קמתי מבולבלת.

על פניו, אני יודעת הכל אבל חיה בתחושה פנימית שאני יודעת כלום.

יש לי כל כך הרבה כלים שצברתי לאורך השנים, יש לי כל כך הרבה להציע ועדיין יש משהו שמעכב אותי. אני מסתכלת ימינה ושמאלה ומבינה שאין לי מה לחדש. כולם כבר עשו הכל, אמרו הכל. אז מה הקול שלי שווה פה? איזה מסר אני יכולה להביא לעולם שעדיין לא מינפו אותו?